יום רביעי, 16 בספטמבר 2015

מועדים: לשמחת תורה


לשמחת תורה


לשמחה מה זו עושה?


השמחה מגונה היא בספר קוהלת. וכך הוא אומר (פרק ז פס' ב-ה):

"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו. טוב כעס משחוק, כי ברוע פנים ייטב לב. לב חכמים בבית אבל, ולב כסילים בבית שמחה. טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים. כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל, וגם זה הבל".

לכאורה, אין נכון לו לאדם אלא להשקיע את עצמו בתוגה. הן כל כך רע יש בעולם. כה גדול הרוע המונח בלבו של האדם עצמו פנימה. ועל מה יש לשמוח? אין השמחה כי אם עצימת העיניים מלראות את המציאות נכוחה. ואכן כך כותב קוהלת (פרק ב פס' א-ב):

אמרתי אני בלבי: לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב; והנה גם זה הבל. לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה?

אולם, כדרכו של קוהלת, המציג את המתח שבין הקצוות השונים בכל עוצמתו, יש בו גם דברים אחרים, באומרו (פרק ח פס' טו):

"ושיבחתי אני את השמחה; אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, והוא ילוונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו הא-להים תחת השמש".

מתח זה מתקיים עד שבא הכתוב השלישי ומכריע ביניהם (שבת דף ל ע"א-ע"ב):

"ושיבחתי אני את השמחה" זו שמחה של מצוה. "ולשמחה מה זו עושה" זו שמחה שאינה של מצוה.

ללמדך שאין שכינה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק (רש"י: שחוק ממש, שאין דעת שוחק מיושבת) ולא מתוך קלות ראש (רש"י: לצון)... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב פרק ג): "ועתה קחו לי מנגן... והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה'".

יש שמחה ויש שמחה. יש שמחה של התעלמות מן המציאות על כל סיבוכיה, כדברי המשורר: "תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו שכח את הכל". ויש שמחה של אמונה בטוב ה' הממלא את כל חלל העולם, ומלווה את האדם גם בתוך הסיבוכים, שכולם מובילים לטובה. אמונה זו, בה' א-להינו המלווה אותנו בכל צעד בחיינו, ומתבטאת בקיום מצוותיו, היא המביאה לשמחה אחרת, שמחה רצינית ועמוקה. זוהי שמחתנו, שמחת התורה, כדברי ר' יהודה הלוי (כוזרי מאמר ב סי' נ):

...כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה, כך גם השמחה בדבר הא-לוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה, למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצווה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה... ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות למדריגת הזמר והריקוד, יהיו לך גם אלה עבודת הא-להים, ואף על ידם תדבק בענין הא-להי.



בשמחתה של תורה


קשה היה חג שמחת-תורה תשל"ד, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. אווירה קשה ברחובות הערים. רבים המגוייסים, רבים הנופלים. והנה, בצהרי היום, במרכז ירושלים, עוברת חבורה קטנה של בחורים בשירה ובריקודים ברחובה של עיר. ביניהם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שלא ויתר על מנהגו הקבוע לרקוד בחוצות ירושלים ביום שמחתה של תורה. עוברים ושבים לא הססו להתריס: הייתכן?! בשעה שחבריהם נהרגים ונפצעים בחזית, והם נמנעים מגיוס, מעיזים הם לרקד ברחובה של עיר?! אחד השומעים היסה את המתריסים: אתם רואים את זה עם הזקן הלבן, הרוקד בין הבחורים? זהו ר' משה שטיגליץ, ארבעת בניו בחזית, ברמת הגולן. והוא כאן במעגל הרוקדים.

כל שאבקש כאן הוא לאחוז בשולי דרכיהם של מו"ר הרצי"ה זצ"ל ושל סבא ז"ל, ולברר מהיכן שאבו את הכוח לרקוד באותו יום של שמחת-תורה.



"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". אין כמו פסוק זה השייך לחג הפורים - כדי לאפיין את השמחה היהודית. "אורה" זו תורה. "ושמחה" זה יום-טוב. "וששון" זו מילה. "ויקר" אלו תפילין. השמחה היהודית ספוגה בתוכן רוחני, כשהיא מלווה בתודעה עמוקה של קשר אל רבונו של עולם: הן בשכל (תורה), הן בגוף (מילה) והן במעשה (תפילין). על שמחה כזאת אמר שלמה המלך: "ושבח אני את השמחה".

    לעומתה ישנה שמחה שאינה של מצוה. שמחה זו אינה מבטאת את עולמו הרוחני העשיר של האדם, אלא להיפך, מתעלמת ממנו לזמן מה, כדבר השיר העממי: "תן כתף, עצום את העיניים, פורים לנו, שכח את הכול. אם יש לך כאב, רמסהו ברגליים, פתח את פיך ושירה בקול". מסקנת השיר פשוטה: "היי היי, היי היי, חפצנו נבצע... כולנו נשתגע...". שמחה כזאת סכנת התפרקות משחרת לפתחה. לא שמחה היא אלא הוללות. לאחר שהיא חולפת, נשאר האדם עם תחושת ריקנות כבדה. ועל כך אמר שלמה המלך: "ולשמחה מה זו עושה?".

    השמחה היהודית - שמחה של מצוה היא; מצוה של שבח והודיה למי שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על כן אין שמחה כחג שמחת-תורה, בו שמחים אנו בה' א-להינו, בתורתו ובמצוותיו. שמחה זו מלאה תוכן ומשמעות היא. וכבר אמרו חסידים, כי בריקוד של שמחת תורה אפשר להגיע לדביקות בה' יותר מאשר בתענית ובתפילה של יום הכיפורים; שכן "אין שכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך קלות ראש... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה". ועל כן אמרו חסידים, כי זוהי תכליתו של מזמור כ"ז בתהילים: "לדוד ה' אורי" זה ראש השנה; "וישעי" זה יום הכיפורים; "כי יצפנני בסוכו" זה חג הסוכות; ושיא השיאים "אשירה ואזמרה לה'" זהו חג שמחת-תורה, הבא דווקא כאשר "יצפנני בסוכו ביום רעה".

    טבעה של שמחת מצוה שהיא פורצת מבפנים, בעוד שמחה שאינה של מצוה נדרשת לאמצעים מלאכותיים שיפיחו בה רוח מן החוץ, כמו תזמורת קצבית מחרישת אוזניים המביאה את הרוקד לתחושה של אובדן העצמיות ושכרון החושים. הרוקדים בשמחת-תורה, לעומתם, אינם נזקקים לכל זה. אמנם שמחת בית השואבה בבית המקדש היתה מלווה בכלי נגינה לאין מספר: "בכינורות ובנבלים ובמצלתיים וכל כלי שיר". אולם הכלי העיקרי, אותו מזכירה המשנה במסכת סוכה, הוא החליל. החליל, הרי הוא הקנה החלול שהמנגן נושף בו מרוחו היוצאת מתוכו, והנגינה יוצאת בו מבפנים החוצה. הוא הכלי שהנגינה בו לא תוכל להיות טכנית, אלא ככלי ביטוי לניגון שבלב. (אגב, ההלל לפני ה', שלא בא לבטא את עולמו הפנימי של האדם אלא את עמידתו בהערצה כלפי הקב"ה, אין בו כלי נשיפה: "הללוהו בנבל וכינור... בתוף ומחול... במינים ועוגב בצלצלי שמע... בצלצלי תרועה". כלי הנשיפה היחיד בפרק זה הוא השופר כלי שאינו נותן ביטוי לאישיותו הייחודית של הנושף בו, ואכמ"ל).

    עוצמה מיוחדת יש לה לשמחה היהודית דווקא בימים קשים. שמחה חיצונית-ריקנית אינה אלא בלון נפוח, שכל אירוע מעציב מוציא ממנו את האוויר. "אל תבטחו בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו". השמחה הפנימית, מלאת התוכן והמשמעות שום רוח שבעולם לא תזיז אותה ממקומה. "אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו על ה' א-להיו".



רוקדים רוקדים


חג שמחת תורה – חג של ריקודים הוא. שעות רבות רוקדים אנו עם ספרי התורה  ושמחים בשמחתה של תורה. בדברים הבאים נבקש לגעת במשמעותו של הריקוד בכלל, וריקודי שמחת תורה בפרט. וכך כותב ר' יהודה הלוי במאמר השני של ספר הכוזרי:

בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל הא-לוה יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים, אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכוונה. כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכוונה כך גם השמחה בדבר הא-לוה ובמצוותו צריכה מחשבה וכוונה למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצַווה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה, וכאילו באת לביתו כקרוא אל שולחנו ומנעמיו, ותן שבח על כך בפיך ובלבך. ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והריקוד יהיו לך גם אלה עבודת הא-להים, ואף על ידם תדבק בענין הא-להי.

הריקוד מבטא את היחס הנפשי. אין התורה בשבילנו חוק יבש המהווה נושא למחקר (= מֹח קר). אף איננה עול מעיק, למרות המאמץ וההתגברות העצמית הנדרשים מאתנו כדי לקיימה. שמחים אנו בה' ובתורתו, בחיי העולם אשר נטע בתוכנו. "מימינו אש-דת למו" – חוק של אש, חוק מלהיב. תלמודה של תורה – אש הוא. דת למו = אותיות 'תלמוד', ותלמוד זה נותן בנו עוצמות של חיים. על כך אנו שמחים, ומבטאים את שמחתנו בריקוד של מצוה.

    פעמים שהתורה והמצוה הן המשמחות אותנו ("שמחה גדולה להיות במצוה תמיד"...), ועל כך מדבר ר' יהודה הלוי. ופעמים שהשמחה היא המעוררת את הכוח ואת הרצון לעסוק בתורה ולקיים את מצוותיה, ועל כך כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ז):

שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות ייוולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה.

הריקוד לא קשור רק להתלהבות המלווה את העיסוק בעבודת ה'. הוא עצמו מבטא את מעלתו הרוחנית של האדם. וכך נאמר בגמרא, במסכת תענית (לא, א):

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהן, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה קווינו לו ויושיענו" וגו'.

כל כך כותב לנו המהר"ל מפראג (באר הגולה, הבאר הרביעי):

המחול הזה... לבאר לך מעלת הצדיקים לעתיד, שיהיו נבדלים מן החומר, כמו שהוא יתברך נבדל קדוש... ולפיכך אמרו שיעשה הקב"ה מחול לצדיקים בגן עדן, שיתעלו הצדיקים מן צירוף החומר לגמרי, ומזה הטעם כאשר מקדישים להקב"ה מרקדים ומתעלים למעלה ואומרים "קדוש קדוש קדוש", כי כאשר יאמר שהוא קדוש, ור"ל שהוא נבדל מן הגוף... ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך...

מעלה מיוחדת היא לריקוד של חבורה, הנעשה במעגל. וכך כותב המהר"ל (שם):

המחול הוא סיבוב ועיגול, ואין עיגול בלא אמצעי, וידוע כי האמצעי שהוא תוך העיגול הוא נבדל מכל העיגול; כי האמצעי הוא עומד בפני עצמו, אינו נוטה לא לימין ולא לשמאל לא לפנים ולא לאחור, ובשביל זה האמצעי הוא נבדל מן הכול. לכן אמר כי ה' יתברך יושב ביניהם תוך העיגול, כי כל נקודה ונקודה שהוא על העיגול הוא פונה אל הנקודה האמצעית, שהוא נבדל משאר חלקי העיגול...

וכן עניין הצדיקים ומעלתם במחול הזה, שהוא התפשטות מן החומרי לגמרי עד שיהיו... מתחברים עם ה' יתברך, כמו שמתחברים כל הנקודות שהם על העיגול עם האמצעי במה שהם פונים אליו ונמשכים אליו ע"י הקווים הנמשכים אל האמצעי.

וזה שאמר שיש מחול לצדיקים, הוא התעלות מן החומרי עד שיהיו נמשכים אחר ה' יתברך כמו שיימשכו כל הנקודות אשר הם על העיגול אל הנקודה האמצעית; והוא יתברך עם כל זה נבדל מן הצדיקים כמו שנבדל האמצעי מן העיגול...

    לאור כל זאת נוכל להבין ביתר עומק את דבריו של ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, מהד"ק, סי' ו):

כשיש, חס ושלום, דינים על ישראל על ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים.

וזה בחינת ריקודין והמחאת כף. כי ריקודין והמחאת כף נמשכין מבחינת הרוח שבלב, כנראה בחוש, כי על ידי שמחת הלב הוא מרקד ומכה כף אל כף... היינו על ידי הרוח שבלב באים הריקודין...

ונסיים בתפילתו של ר' נחמן (ליקוטי תפילות, ח"א, תפילה מא):

נא אב הרחמן עזרני וזכני שאהיה בשמחה תמיד. ואזכה לעורר עצמי תמיד לשמחה גדולה. בפרט בשבתות וימים טובים. ואזכה שיתלהב לבי מאד מאד על ידי השמחה דקדושה בהתלהבות הלב ובהתעוררות גדול ובתשוקה וחשיקה וחפיצה וחמדה גדולה לשמך ולעבודתך באמת ובאמונה, בקדושה ובטהרה גדולה. עד שיומשך התלהבות הלב לתוך רגליי, עד שאזכה להרים את רגלי בשמחה גדולה, ואזכה לריקודין דקדושה בשמחה גדולה. ובפרט בשבתות וימים טובים, וימים שעשית בהם נסים לישראל.



             


מורשה קהילת יעקב


"תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". מילים רבות יש בלשון העברית לתיאור של קניין. המילה "מורשה" היא נדירה מאד. רק פעמיים היא מופיעה בתורה. ועל כן יש לעמוד על המשמעות המיוחדת שלה. יש הבדל בין ירושה לבין כל קניין אחר. כל קניין הוא תוצאה של רצון. הנותן רוצה לתת, והמקבל רוצה לקבל. אם אחד התנאים חסר - אין קניין כלל ועיקר. הירושה יוצאת מכלל זה. המוריש - אין בכוחו להימנע מלהוריש לאחר שירד לקבר. היורש - אף אם יצעק וימחה בכל כוחו - אינו יכול להימנע מלירש. אין זה קניין מלאכותי. זהו קניין טבעי, שאינו תלוי בבחירה של בן אדם.

    זהו היחס שבין עם ישראל לבין התורה. זהו קשר טבעי שאינו תלוי בבחירתנו וברצוננו, מאז שהקב"ה כפה עלינו הר כגיגית במעמד הר-סיני, ומאז הכריזו אבותינו "נעשה ונשמע".

    אך נראה שהתורה איננה סתם ירושה. "מורשה" היא נקראת. הירושה נקראת על שמו של היורש; המורשה - על שמו של המוריש. הקב"ה בעצמו נותן לנו את התורה מחדש מידי יום ביומו. על כן מברכים אנו בכל יום "נותן התורה" בלשון הווה, כי בכל יום הקב"ה חוזר ו"מלמד תורה לעמו ישראל".

    לאור זאת, נוכל להבין ביתר עומק גם את הפעם השנייה שבה מופיעה מילה זו בתורה. ולא במקרה היא אמורה ביחס לארץ ישראל: "ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'"! כי גם ארץ ישראל קשורה אלינו בקשר טבעי א-להי ולא בקשר מלאכותי ואנושי.

 


לדמותו של יהושע בן נון


התורה לא מסתיימת עם פטירתו של משה רבינו בערבות מואב. מייד לאחר סיום הקריאה בתורה, קוראים אנו את ההפטרה (יהושע פרק א), הממשיכה את הסיפור מן הנקודה בה נפסק:

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

יהושע נתפס בתודעה הלאומית כנושא הדגל של כיבוש הארץ וההתנחלות בה. אולם מבט מעמיק בספרו מראה כי דמותו מורכבת בהרבה, עד כדי מקום לתהות, מדוע דווקא הוא זה שנבחר להנהיג את העם בתקופה זו, כאשר כלב בן יפונה נתפס כמתאים הרבה יותר.

    יהושע כבש את הארץ בתנופה: הפיל בתרועות שופר את חומות יריחו, כבש בעורמה את העי, הסתער בהפתעה על חמשת מלכי הדרום וכך עשה גם למלכי הצפון. אולם תנופת הכיבוש נעצרה מוקדם מן הצפוי.  עם סיומה של המלחמה בצפון, "הארץ שקטה ממלחמה" באותה פתאומיות בה פרצו הקרבות, וזאת אף ש"הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה". זיקנה קפצה לפתע על יהושע. "ויהושע זקן בא בימים". זיקנה זו קשה להבנה לאור מצבו של חבירו, כלב, שלאחר שנבלמה תנופת הכיבוש, אומר הוא ליהושע:

בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי... וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה, כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא.

בדבריו ניתן אף לשמוע שמץ של ביקורת על יהושע, שכוחו לא עמד לו עוד להיות האיש "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם", והוא מבקש רשות להמשיך את המלחמה לבדו:

וְעַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת, אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

גם התבוננות בפרשת המרגלים מראה כי כלב היה אישיות חזקה בהרבה מיהושע. כלב לבדו הוא האומר "עלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", ויהושע מצטרף אליו רק בשלב מאוחר יותר. כלב שואב כוחות מאישיותו שלו, בעוד שיהושע נזקק למשה, ששינה את שמו באומרו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים". גם ריבוי הברכות שנתברך בהן יהושע: "חזק ואמץ", מראה כי עד כה לא הצטיין בתכונות אלה, שהן הכרחיות לכל מנהיג. ועל כן מובן מדוע משה לא ראה אותו כמועמד טבעי להחליפו. אולם למרות זאת בחר ה' ביהושע – שנזקק לחיזוק תמידי, ולא בכלב – שהיה חזק וגיבור במשך כל הזמן.

    לשם כך עלינו לראות עוד היבט באישיותו של יהושע, והוא המבט האוניברסלי שלו. המסורת קושרת כתר בלתי צפוי לראשו של יהושע, ואומרת כי הוא זה שתיקן את תפילת 'עלינו לשבח' המעלה על נס את הציפייה "לתקן עולם במלכות ש-די", בעיצומה של המערכה על כיבוש יריחו. גם פשוטו של מקרא מראה זאת שוב ושוב. לפני מעבר הירדן אומר יהושע לעם כי תפקידה של קריעת מי הירדן היא "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא". בו ביום לקח יהושע את כל העם אל עמק שכם, לכרות את הברית שבין גריזים לעיבל. שם, בהר עיבל, בנה יהושע מזבח של שלום, תוך הקפדה שלא להניף על אבניו ברזל הבא לקצר את ימיו של אדם. על שתים עשרה אבנים גדולות נכתבו דברי התורה בשבעים לשון, כדי לתת ביטוי לייעוד האוניברסלי שלה. והכתוב מדגיש שם דבר שלא נכתב בתורה בפירוש, כי גם "הגר ההולך בקרבם" השתתף במעמד הנשגב של כריתת הברית שבין העם, התורה והארץ.

    מבט אוניברסלי זה מסביר כיצד נפל קורבן לתרמיתם של הגבעונים. בעוד העם היה חשדן למדי, נטה יהושע לקבל את סיפורם, כאשר אמרו "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם...". ומיד, "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם...". אף כאשר נחשף השקר, הציל אותם יהושע מנקמתם של בני ישראל, ולא זו בלבד, אלא שיצא למלחמה כנגד מלכי הדרום רק כאשר תקפו את בני בריתו החדשים. חז"ל מוסיפים על כך כי "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ", והשני שבהם: "מי שרוצה להשלים ישלים", כדי לקיים את ציווי התורה לפני כל מלחמה "וקראת אליה לשלום".

    ייתכן שזה היה מקור חולשתו של יהושע. תנופת מלחמה יכולה להישמר לאורך זמן דווקא על ידי מי שנקודת מבטו היא לאומית בלבד. מבט אוניברסלי, השואף לתיקונה של האנושות כולה, מטבע הדברים חותר הוא לשלום, ורואה במלחמה רע הכרחי וזמני, שיש לסיים אותו מהר ככל האפשר, גם אם לא הושגו כל מטרותיה.

    יכול היה הקב"ה לבחור בכלב. ייתכן כי אילו היה הוא מנהיג את העם באותה תקופה, היה הארץ כולה נופלת בידי בני ישראל מבלי להותיר מן הכנענים שריד ופליט. אולם כיבוש הארץ לא נועד לספק רק את צורכי הקיום של העם היהודי בזמן נתון, הן כשמדובר בקיומו הפיסי והן כאשר מדובר בקיומו הרוחני. המטרה ארוכת הטווח היא מימוש הייעוד הכלל אנושי שלו. ייתכן אפוא, כי כיבוש הארץ צריך לבוא דווקא מתוך התודעה הזאת, גם אם יהיה לכך מחיר כבד בדרך. על כן קיבל כלב את חברון לנחלה, ואילו על יהושע הוטלה המשימה להנהיג את העם הבא לכבוש את נחלת אבותיו.

   א-להי הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה