ל"ג בעומר
עמדו ומילאו את ארץ ישראל תורה
המדרש בקוהלת רבה (פר'
יא אות ו) מביא את סיפורם של
תלמידי ר' עקיבא בגירסה שונה מן המקובל (עי'
הקדמת ה'עיניים למשפט' למסכת מכות).
וכך מספר שם ר' עקיבא בעצמו:
שנים עשר אלפים
תלמידים היו לי... וכולן מתו בחיי, בין פסח לעצרת. ובסוף העמידו לי שבעה...
אמר[תי] להם: הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עינם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו
כן. מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה.
תורתם של התלמידים הראשונים, תורה חסרה היתה, תורה פרטית. עינם
היתה צרה בתורה אלו לאלו. חשב לו כל אחד על התפתחותו האישית בתורה, ואילו התגדלותו
של הזולת לא נחשבה בעיניו. לא היה ברצונו להשקיע מזמנו היקר כדי לסייע לחבירו
בלימודו. תלמידים אלו, חזקה עליהם שיצרו לעצמם "גטו" צר של בני תורה,
אשר דבר אין לו ולעם ישראל כולו.
אך לא זו היא תורת
ארץ ישראל, תורתו של ר' עקיבא, אשר קבע כי "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה". לאמור: אין תורתנו תורת הפרט כי אם
תורת הכלל.
תורת חו"ל אינה
מכרת, רק לדאוג בעד הנפש הפרטית, בעד השלמתה הרוחנית והחמרית... לא כן היא תורת
ארץ ישראל. היא דואגת בעד הכלל, בעד האומה, בעד נשמתה ורוחה, בעד גופה ונפשה...
והפרטים כולם הם מתכנסים בקרבה ומתעלים בעילויה" (מאמרי הראי"ה עמ' 78).
את הלקח הזה למדו תלמידיו האחרונים, אשר מיד נפוצו בכל רחבי
הארץ עד אשר "עמדו ומלאו כל ארץ ישראל
תורה". וגם היום מחכה ארץ
ישראל עד אשר יימצאו לה "בני-עקיבא" מן הסוג השני...
לאור מדורתו של ר' שמעון
בליל ל"ג בעומר, בהיותנו יושבים אל מול המדורה, ננסה
להיכנס עם ר' שמעון בר יוחאי אל המערה, ולהבין את משנתו המיוחדת, שהובילה אותו
בדרכו אל המערה וממנה, בעזרתו של הרוא"ה הגדול, מרן הראי"ה, בספרו 'עין
איה'.
במסכת שבת (דף
לג, ב) מסופר על וויכוח
שהיה בין שני גדולי עולם:
פתח
ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו? – תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות.
רבי יוסי שתק. נענה ר' שמעון בר יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו - לא תיקנו אלא לצורך
עצמן. תיקנו שווקים – להושיב בהם זונות, מרחצאות – לעדן בהם עצמן, גשרים – ליטול
מהם מכס.
התקופה – קשה היתה, כאשר עם ישראל מלקק את פצעיו הנוראים
בעקבות כשלונו של מרד בר-כוכבא. וכאן עולה השאלה: מה הלאה? כיצד להתייחס אל שלטון
הרשע הרומאי? ר' יהודה מפנה את תשומת הלב אל הדברים הטובים שיש בשלטון רומא. הרי
מרד אינו עומד על הפרק, וכדי לשרוד, עלינו להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו.
טיפוח של רגשות זעם כלפי רומא לא יביאו תועלת. להפך, הדבר הנכון לעת הזאת הוא
ללמוד כיצד לשפר את איכות החיים תחת שלטונה של רומא, עם עוצמתה הכלכלית
והטכנולוגית, עד אשר יעבור זעם.
על כך חולק ר' שמעון
בר יוחאי. אמנם כך יותר פרקטי לטווח הקצר, אולם גישה כזאת היא הרסנית לטווח הארוך.
עלינו לדעת כי "מרשעים יצא רשע". גם הדברים הטובים כביכול הנעשים על ידי מלכות הרשעה – ממקור
האנוכיות והרשעה הם באים ותוכנם ספוג זוהמה וטומאה. הדרך הראויה כלפי מפעליה של
רומא היא דה-לגיטימציה מוחלט, "לא מדובשך ולא מעוקצך". זוהי הדרך היחידה להתמודדות עם עוצמתה
והשפעתה התרבותית והרוחנית.
השגחת ה' הביאה לכך
שהרומאים מינו את ר' יהודה להיות "ראש המדברים בכל מקום". מבחינה מעשית, "זה הוא דרכו הנכון – להתפשר עִם
החיים שבפועל ובמציאות ולקחת מהם את החלק היותר נבחר וטוב". אולם לנגדו של ר' יהודה, העושה את
חשבונו המפוכח והצודק של ההווה, עומד ר' שמעון ומביט בעיניים של נצח, הדורשות
שלילה מוחלטת של רומא וכל מה שהיא מייצגת.
דרכו של ר' שמעון –
לא דרך לרבים היא, אלא ליחידים, הספונים בבית המדרש. על כן הביאה ההשגחה העליונה
לכך שיסתתר תקופה ארוכה בבית המדרש. שם ירצה את משנתו בפני חברים מקשיבים, ודרכם
יעברו הדברים הלאה, אל הציבור הרחב.
אולם הפער בין העולם
הריאלי לבין התודעה האידיאלית הוא חריף מידי. הדבר מתבטא בסכנה שמא יגיע
השב"כ הרומאי אל בית המדרש ויפגע בר' שמעון. אין מנוס אלא להסתתר במערה,
מרוחק ומנותק לחלוטין מן החיים החברתיים-הטבעיים, עם כל האילוצים הנובעים מהם.
ההתבודדות, הניתוק המרבי מכל ציוויליזציה אנושית, הפרנסה בדרך נס מן השמים – כל
אלה מתאימים למצבו של ר' שמעון באותה שעה בה חי הוא את השאיפה האידיאלית במלוא
עוצמתה.
והנה מגיע הזמן לצאת
מן המערה. הפער בין שאיפותיו הגדולות של ר' שמעון לבין המציאות הקיימת כה גדול, עד
שכל מקום בו נתן את עיניו מיד נשרף, ובת קול יצאה ממרום במחאה שמימית: "להחריב עולמי
יצאתם?!". העולם, עם כל
מורכבותו בתערובת בלתי נסבלת של טוב ורע, לא עולמו של השטן הוא, אלא "עולמי" – עולמו של הקב"ה הוא.
דה-לגיטימציה מוחלט לכל מה שאינו מתאים לשאיפות הנעלות ביותר, אמנם הוא חיוני כדי
שלא להשלים עם הרוע ולא להיכבש על ידו; אולם דרך זו אינה בקנה אחד עם אמונה בבורא
העולם ומנהיגו, האחראי על כל מה שקורה בו. הדרך לתיקון העולם איננה בנייתו של
העולם הרצוי על חורבותיו של זה המצוי, אלא "לרדת עד עומק של שפלות החיים,
לקיימם כפי מה שהם ולזככם לאט לאט, עד שיעלו אל מה שנועד להם על פי חכמת יוצר
כול". לשם כך שב ר' שמעון
למערה למשך שנה נוספת, בה ירכוש נקודת מבט גבוהה עוד יותר, ממנה יראה כיצד ניתן
להצמיח טוב מתוך רע, אושר מתוך סבל, מתיקות מתוך מרירות, אור מתוך מחשכים.
יציאתו השנייה מן
המערה היא בערב שבת בין השמשות. אז פוגש ר' שמעון יהודי זקן, כשהוא רץ במהירות
ובידיו שני בדים של הדס ריחני. זהו הזמן וזהו המקום בו נפגשים הקודש והחולין,
הנצחי והרגעי, החומרי והרוחני, ואז רואים כיצד קדושת השבת מקרינה על החול, המשמש
הכנה אל הקודש, וכיצד הנצחי מקרין על העכשווי. השבת נותנת לזקן זה את הכוח לרוץ
לקראתה. שני בדי ההדס שבידיו: אחד כנגד
'שמור' – שומר את הקודש מכל מגע מזהם של החול והרשע, ואחד כנגד 'זכור' – פועל בתוך
המציאות העכשווית עם הרשעה והטומאה שיש בה, כדי להביא ל"יום שכולו שבת ומנוחה
לחיי העולמים".
שני הצדדים נדרשים: שאיפה אידיאלית בלתי מתפשרת מחד, עם יכולת לפעול קמעא קמעא
להגשמתה בתוך המציאות המורכבת, תוך שימוש בכל האמצעים המזדמנים ותוך זיהוי של כל
נקודות האור הפזורות בעומקם של המחשכים.
זהו משהו מאורו של ר'
שמעון בר יוחאי המנצנץ אלינו מבין הלהבות של מדורת ל"ג בעומר.
"דָרָך [בר] כוכב[א] מיעקב"
לא רק את הדור ההוא של עם ישראל מברך בלעם, כי אם את הדורות
כולם, עד דור אחרון. "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב". ומה רואה אז בלעם? "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל, ומחץ
פאתי מואב וקרקר כל בני שת".
מיהו אותו 'כוכב' אשר ידרוך מיעקב?
מפורסמת וידועה היא
תשובתו של ר' עקיבא, אשר דרש את הפסוק הזה על בר כוכבא, והיה לו לנושא כלים. עלומה
עד מאד היא פרשת מרד בר כוכבא, ובתוכה עמום עוד יותר פשר תמיכתם של ר' עקיבא ורוב
חכמי דורו במרד. ועם זאת, תורה היא, וללמוד אנו צריכים לאורו של הרואה הגדול, מרן
הרב קוק. באיגרתו ל'בני עקיבא' (מאמרי הראי"ה עמ' 202-203) כותב הרב על הדרך אשר אמורים אנו – בדורנו – ל מוד
מהנהגתו של ר' עקיבא:
מידת ר' עקיבא
המיוחדה, שהיא מתעוררת עכשיו בזמן צמיחת הישועה, להיות לנו לאור עולם – ה להבות
ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחייה לישראל וארצו.
את זאת למדנו מר' עקיבא: לזהות כל הזדמנות ולנקוט יוזמה שתביא
ותקדם את מהלך הגאולה. דרכו של ר' עקיבא אינה גורסת אמונה פסיבית, לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין
לישועת ה' אשר בוא תבוא מאליה. פעילות אקטיבית דרש מעצמו, בהיותו "נושא
כליו" של בר כוכבא, אף שאין אנו יודעים מהו פירושה של "נשיאת כלים"
זו.
ואם ישאל השואל: הרי דרכו של ר' עקיבא
לא עלתה בידו, ומרד בר כוכבא הסתיים באסון! על כך עונה הרב זצ"ל:
ודווקא מפני שהחזון
בשעתו נכשל, ובר-כוכבא נפל ועמו נפל ישראל בבחינת חירותו הלאומית – בטוחים אנו כי
תורת אמת אשר בפה קדוש יבוא תור לה.
מפתיעה היא תשובתו של הרב. לא זו בלבד שכשלון המרד אינו מלמד
שהיתה איזושהי טעות בדרך, אלא ההיפך הוא הנכון. שיטתו של ר' עקיבא –
נכונה היא, ודברו לא ישוב ריקם. כשלונו של הניסיון הראשון הוא העדות על הצלחתו
הצפויה של הניסיון השני, ניסיונם של 'בני עקיבא', בדורנו זה:
והתור הזה הולך ובא, ולא
תקום פעמיים צרה, ולא לחינם לחם ישראל מלחמת קיומו ונצחו עד דור אחרון ועד
בכלל.
תקדים מעניין עד מאד לקביעתו של הרב זצ"ל כי "לא תקום פעמיים
צרה" יכולים אנו למצוא
בתרגום יונתן על חטאם של המעפילים. הם – אשר הזדרזו ועלו אל ראש ההר למרות אזהרתו
של משה רבנו כי "היא לא תצלח". התרגום מוסיף בדבריו מילה אחת: "והיא לא תצלח לכון (=לכם)". ומסביר בעל 'פירוש יונתן': "הוסיף מילת
'לכון' לתקן בזה, דלא תימא מסתמא לא תצלח, אלא תצלח! רק לכם היא לא
תצלח". ובדומה לכך כתב ר'
צדוק הכהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק' (אות מו) אודות המעפילים: "והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה
פגה (=בוסר)". כלומר, הרעיון – נכון הוא, אלא שהקדים את זמנו. ומוסיף
ר' צדוק שאימתי יצליחו המעפילים?
"כמו שאמרו
ז"ל 'בעקבותא דמשיחא חוצפא יסגא', שאז הוא העת לזה... ולכך אמר להם משה: 'והיא
לא תצלח' - נראה שעצה (=עצה טובה) הוא, אלא שלא תצלח.
ודייק: 'והיא' – שבכל מקום דרשו רבותינו ז"ל 'היא ולא אחרת', שיש
זמן אחר שמצליח, והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיחא.
על כן כותב הרב זצ"ל בספר ה'אורות' (אורות התחיה פרק כו):
מאמין הוא העם כולו שאין
גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו. ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה
רז קיומו היא, סוד ה' נגלה במהלכו ההיסתורי. והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו
המכרת את עצמה ואת כל ייחוסי מאורעותיה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה.
ואם רואים אנו ליקוי מאורות, וכוכב הגאולה אשר דרך בשמים נסתר
במעבה העננים – אל ניפול ברוחנו. דווקא המאורעות
המזמינים ייאוש, הם המעוררים את התקוה. הרי חז"ל כבר הקדימו ואמרו כי "אין בן דוד בא
עד שיתייאשו מן הגאולה".
ופירוש הדבר הוא:
כי דרך הגאולה בעצמה
הוא כזה, שמתוכו מגיעים לידי [ייאוש],
והוא הוא שעושה את הגאולה ומביא את בן דוד... ומכוחו של הייאוש - [מופיעה] האמונה
הגדולה הנאדרה בקודש. "תשורי מראש אמנה" – "אין הגלויות עתידות
להיגאל אלא בשכר אמונה". (לנתיבות ישראל ח"א עמ' קב)
על כך אפשר לומר כי המציאות של "דרך כוכב", מהיכן היא צומחת? "מיעקב" – מתוך המצב המושפל, הנמוך והמייאש של
'יעקב', האוחז בעקב אחיו ונרמס בעקביו. ועתה – 3,500 שנה לאחר אמירתו
של בלעם "אראנו
ולא עתה אשורנו ולא קרוב"
– נזכה כולנו להיות 'בני ר' עקיבא' השותפים במימוש חזונו של ר'
עקיבא: "דרך
כוכב - מיעקב... וישראל עושה חיל".
חזק ונתחזק בעד עמנו
ובעד ערי א-להינו.
